לדלג לתוכן

ד"ר נו (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר נו
Dr. No
עטיפת ה-DVD של הסרט
עטיפת ה-DVD של הסרט
עטיפת ה-DVD של הסרט
מבוסס על "ד"ר נו" מאת איאן פלמינג
בימוי טרנס יאנג
הופק בידי אלברט ברוקולי
הארי זלצמן
תסריט ריצ'רד מייבאום
ג'והנה הארווד
ברקלי מאתר
עריכה פיטר האנט
שחקנים ראשיים שון קונרי
אורסולה אנדרס
ג'וזף ויסמן
ג'ק לורד
אנתוני דוסון
זנה מרשל
ג'ון קיצמילר
יוניס גייסון
ברנארד לי
מדבבים דיאנה קופלנד (אנ') וניקי ואן דר זיל (האני ריידר)
רוברט רייטי (אנ') (ג'ון סטרנגווייז)
מוזיקה מונטי נורמן
צילום טד מור
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה איון הפקות
חברה מפיצה MGM
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה 5 באוקטובר 1962 (הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת)
8 במאי 1963 (ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית)
משך הקרנה 109 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט ריגול, סרט הרפתקאות, סרט מבוסס יצירה ספרותית, סרט פעולה, מותחן עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 1,100,000‏$ (392,022‏£[1])[2]
הכנסות 59,500,000‏$
הכנסות באתר מוג'ו drno
פרסים פרס גלובוס הזהב לכוכב החדש של השנה – שחקנית (אלקה זומר, אורסולה אנדרס, טיפי הדרן) עריכת הנתון בוויקינתונים
סרט קודם סרט ראשון בסדרה
סרט הבא מרוסיה באהבה
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ד"ר נו (באנגלית: Dr. No) הוא סרט ריגול משנת 1962 בבימויו של טרנס יאנג. זהו הסרט הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד. את התסריט עיבדו ריצ'רד מייבאום, ג'והנה הארווד וברקלי מאתר על סמך הרומן "ד"ר נו" מאת איאן פלמינג. מככבים בו שון קונרי, אורסולה אנדרס, ג'וזף ויסמן וג'ק לורד. הוא הופק על ידי הארי זלצמן ואלברט ברוקולי. בסרט, הסוכן החשאי ג'יימס בונד נשלח לג'מייקה כדי לחקור את תעלומת רציחתו של מפקד תחנת ה-MI6 באי. החקירה מובילה אותו לבסיס התת-קרקעי של ד"ר יוליוס נו, הזומם לחבל בתוכנית החלל האמריקאית.

על אף שזהו הראשון מבין ספרי ג'יימס בונד שעובד לסרט קולנוע, "ד"ר נו" היה הספר השישי בסדרת הספרים של פלמינג, שהחלה ברומן "קזינו רויאל". הסרט מביא כמה אזכורים לשרשורים מספרים קודמים וגם מאוחרים יותר בסדרה, דוגמת ארגון הטרור ספקטר, שלא הופיע בסדרת הספרים עד ל"כדור הרעם" משנת 1961. הסרט, שהופק בתקציב נמוך, זכה להצלחה כלכלית רבה. בעוד שהסרט זכה לתגובות מעורבות עם עלייתו לאקרנים, הוא צבר מוניטין לאורך השנים כאחד מהסרטים הטובים ביותר בסדרה. הסרט עובד לקומיקס (אנ') ולאלבום פסקול (אנ') כחלק מקידומו ושיווקו.

בסרט זה היו מאפיינים שהפכו לסימני ההיכר של ג'יימס בונד: המשקה המנוער אך לא מעורבב (אנ'), האקדח האישי, המשפט "בונד, ג'יימס בונד" וכדומה.

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון סטרנגווייז, מפקד תחנת ה-MI6 בג'מייקה, נרצח יחד עם מזכירתו מרי, על ידי שלישיית מתנקשים שהתחזתה לעיוורים, ולאחר מכן נבזז ביתו. כאשר הידיעות על מותו של סטרנגווייז מגיעות ל-M, ראש ה-MI6, הוא פוקד על קצין המודיעין ג'יימס בונד לחקור את הנושא, ולקבוע אם הדבר קשור לשיתוף הפעולה של סטרנגווייז עם ה-CIA בפרשה הקשורה לשיבוש שיגורי הרקטות מקייפ קנוורל על ידי חסימה אלקטרונית. כאשר מגיע בונד לשדה התעופה בג'מייקה הוא נתקל באדם הטוען שהוא נהג שנשלח לאסוף אותו, אך בפועל הוא סוכן אויב שנשלח להרוג אותו. בונד הופך את היוצרות על הסוכן אך זה התאבד באמצעות נשיכת סיגריה שהכילה ציאניד. לאחר ביקור במטה הממשלה מבקש בונד מהמזכיר הראשי פלידל סמית' לקבוע פגישה עם מי שראו את סטרנגווייז בפעם האחרונה, ובכללם פרופסור דנט. מאוחר יותר מגלה בונד, במהלך ביקור בביתו של סטרנגווייז, קבלה מדנט ותמונה של סטרנגווייז עם קוורל, אדם שעוד קודם לכן עקב אחרי בונד עת יצא משדה התעופה. לאחר שבונד מתעמת עם קוורל עוצר פליקס לייטר (שגם הוא חוקר את פרשת מותו של סטרנגווייז) את בונד, ומגלה לו שקוורל למעשה מסייע ל-CIA.

לייטר מגלה לבונד שה-CIA איתר את אות שיבוש הרדיו לג'מייקה (שהייתה מושבה בריטית עד 1962), ושסטרנגווייז עזר לאתר את מקורו המדויק. קוורל מגלה שלפני הירצחו של סטרנגווייז אספו השניים דגימות מינרלים מאי בשם קראב קי, שהכניסה אליו אסורה. בונד מבקר את פרופסור דנט, מברר על הדגימות ועל האי, אבל הוא חושד בתשובותיו כשהוא טוען שהדגימות נבדקו כרגיל. בעקבות הפגישה נוסע דנט לאי כדי לפגוש את בעליו המתבודד, עבורו הוא עובד, כדי להודיע לו על ביקורו של בונד באי. דנט מנסה להרוג את בונד בעזרת נשיכת טרנטולה. עם זאת, בונד מצליח להרוג את הטרנטולה וטומן מלכודת לדנט. בונד הופך את היוצרות על שלושת המתנקשים ואז עוצר גם את מזכירתו המושחתת של סמית', מיס טארו. עם הגעתו של דנט תופס אותו בונד, מאיים לירות בו, חושף שהוא שיקר בעניין הדגימות הרדיואקטיביות ובעניין מעורבותו ברצח סטרנגווייז, ואז הורג אותו.

לאחר שבדק את הסירה של קוורל בעזרת מונה גייגר קובע בונד שסטרנגווייז כנראה חשד ששיבוש הרדיו הגיע מקראב קי, ולכן משכנע את קוורל לשלוח אותו לשם. למחרת, לאחר שהגיע לאי פוגש בונד בהאני ריידר, מקלטת צדפות. כששומרים חמושים מגיעים בסירה לוקחים איתם בונד וקוורל את ריידר ומתחבאים בביצה. עם רדת הלילה נתקלים השלושה בטנק להביור המחופש לדרקון כדי להרתיע את תושבי האי, והורג את קוורל. בונד וריידר נתפסים, נלקחים לבסיס נסתר ומטוהרים במהרה בשל העובדה שהביצה מזוהמת ברדיואקטיביות. לאחר שהובלו למגורים פרטיים שהוקמו עבורם הם מאבדים את הכרתם לאחר ששתו קפה מסומם.

אחרי ששבה הכרתם מלווה הזוג לארוחה עם הבעלים של הבסיס, ד"ר יוליוס נו: מדען סיני-גרמני בעל ידיים תותבות עקב חשיפה לקרינה רדיואקטיבית. בונד מגלה שד"ר נו היה חבר בכנופיית פשע גדולה בסין עד שגנב 10 מיליון דולר בזהב, וכעת הוא עובד עבור הארגון החשאי ספקטר. שיבוש הרדיו המנוהל על ידי ד"ר נו נועד לשבש את שיגור החלל של תוכנית מרקורי בקייפ קנוורל בעזרת קרן רדיו, ולדבריו יהווה השיגור הוכחה לכוחו של ספקטר. לאחר שבונד מסרב להצטרף לארגון פוקד ד"ר נו לקחת את ריידר מהארוחה ולהכות ולכלוא את בונד. עם זאת, בונד מצליח להימלט מתאו דרך פתח אוורור, ומתחזה לעובד בבסיס לפני שהוא חודר למרכז הבקרה שלו.

בונד מגלה שקרן הרדיו המתכוננת לשבש את השיגור מופעלת על ידי כור בריכת מים (אנ'), ומעמיסה עליו עם תחילת השיגור. ד"ר נו מנסה לעצור את בונד אך נופל לבריכה ומת. בזמן שאנשי הבסיס מתפנים משחרר בונד את ריידר והשניים בורחים מהאי בסירה, רגע לפני שהבסיס נהרס. לייטר מוצא את הזוג בלב הים לאחר שהדלק בסירתם אזל וספינת הצי המלכותי שעליה הוא נמצא גוררת את סירתם של בונד וריידר בעזרת חבל. בעוד ריידר מנשקת אותו בלהט משחרר בונד את החבל כדי לחבקה.

צוות השחקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים נוספים בצוות השחקנים כוללים את לסטר פנדרגאסט שגילם את חברו של קוורל, פאס פלר, ויליאם פוסטר-דייוויס בתור ניצב המשטרה דאף, דולורס קיטור בתור העוזרת האישית של סטרנגווייז, מרי טרובלוד, ואנתוני צ'ין בתור צ'ן, אחד מטכנאי המעבדה של ד"ר נו שאליו התחזה בונד. ביירון לי והדרקונארים (אנ') מופיעים בסצנה המתרחשת במועדון הלילה של פאס פלר. מילטון ריד, שמאוחר יותר שיחק בסרט "המרגלת שאהבה אותי", מופיע בסרט כאחד משומריו של ד"ר נו.[6]

הפקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור, איאן פלמינג כתב את "ד"ר נו" כמתווה טלוויזיוני עבור המפיק הנרי מורגנטאו השלישי (אנ') על מנת לקדם את תעשיית התיירות בג'מייקה.[7] לאחר שהפרויקט ירד לטמיון החל פלמינג להיפגש עם המפיק הקנדי הארי זלצמן ולדון עמו על עיבוד קולנועי לספר. למרות שפלמינג לא העריץ את "דרמות כיור המטבח (אנ')" (שזלצמן היה ידוע בהפקותיהן), לאחר שצפה ב"מוצאי שבת ובוקר יום א'" מכר לו פלמינג את הזכויות על כל ספרי ג'יימס בונד פרט ל"קזינו רויאל" ול"כדור הרעם", תמורת 50,000 דולר.[8] אך בתחילה התקשה זלצמן במימון הפרויקט. התסריטאי וולף מנקוביץ הכיר לזלצמן את אלברט ברוקולי, שרצה את הזכויות על ספרי ג'יימס בונד וניסה לקנות אותם מזלצמן. זלצמן לא רצה לעשות כן, ובמקום זאת הם הפכו לשותפים ליצירת הסרטים. מספר אולפני קולנוע בהוליווד לא רצו לממן את הסרטים, וטענו שהם "בריטיים מדי" או "מיניים באופן בוטה מדי".[9] בסופו של דבר קיבלו השניים אישור מאת יונייטד ארטיסטס להפיק את הסרט כדי שיצא לאקרנים ב-1962. לצורך כך הקימו זלצמן וברוקולי את חברת ההחזקות דנג'אק ואת חברת ההפקות איון הפקות. השותפות בין ברוקולי לזלצמן נמשכה עד 1975, כאשר במהלך צילומי הסרט "האיש בעל אקדח הזהב" התגברו המתחים בין השניים והובילו לפילוג, וזלצמן מכר את מניותיו בדנג'אק ליונייטד ארטיסטס.[10]

בתחילה רצו ברוקולי וזלצמן להפיק את הרומן השמיני בסדרה, "כדור הרעם" מ-1961, כסרט הראשון בסדרת הסרטים. אך הדבר לא נעשה עקב מחלוקת משפטית מתמשכת בין המחבר של התסריט, קווין מקלורי, לבין פלמינג. כתוצאה מכך בחרו ברוקולי וזלצמן ב"ד"ר נו".[11]

שני המפיקים בחרו תחילה בפיל קרלסון (אנ') לביים את הסרט, אך הוא ביקש שכר גבוה מדי.[12] בהמשך הם הציעו לגאי גרין, גאי המילטון, ואל גסט[13] וקן יוז (אנ') לביים את הסרט, אבל כולם דחו את ההצעה. לבסוף בחרו השניים בטרנס יאנג. ברוקולי וזלצמן חשו שיאנג יצליח לייצר רושם אמיתי מג'יימס בונד ולהעביר את מהות הדמות מהספר לסרט. יאנג הטיל בחירות סגנוניות רבות לדמותו של בונד שליוו אותה לאורך כל סדרת הסרטים.[14]

המפיקים ביקשו מימון מיונייטד ארטיסטס, אבל האולפן ישלם רק מיליון דולר. מאוחר יותר סיפקה הזרוע הבריטית של יונייטד ארטיסטס 100,000 דולר נוספים כדי ליצור את סצנת השיא של הסרט שבה הבסיס של ד"ר נו מתפוצץ. כתוצאה מהתקציב הנמוך נשכר רק עורך סאונד אחד (בדרך כלל יש שני עורכי סאונד, אחד לאפקטים קוליים והשני לדיאלוגים), וחלקים רבים מהתפאורות יוצרו בדרכים זולות יותר, כאשר המשרד של M כולל ציורי קרטון ודלת מכוסה בניילון דמוי עור, עלות הבנייה של החדר בו פוגש פרופסור דנט את ד"ר נו הייתה רק 745 ליש"ט, והאקווריום בבסיס של ד"ר נו הכיל למעשה קטעי צילום מוגדלים של דגי זהב.[15] יתר על כן, כאשר המנהל האמנותי סיד קיין (אנ') גילה ששמו לא מופיע בקרדיטים, נתן לו ברוקולי עט מוזהב כפיצוי ואמר לו שהוא לא רוצה לבזבז כסף על יצירת הקרדיטים שוב.[16]

כתיבת התסריט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוקולי שכר במקור את שירותיו של ריצ'רד מייבאום ושל חברו וולף מנקוביץ כדי לכתוב את התסריט לסרט, בין השאר בשל עזרתו של האחרון ביצירת השותפות בין ברוקולי לזלצמן. הם רצו לשכתב את דמותו של ד"ר נו מכיוון שהם ראו לא יותר מאשר "פו מנצ'ו עם ווי פלדה".[17] טיוטה ראשונית של התסריט נדחתה מכיוון שהתסריטאים הפכו את הנבל, ד"ר נו, למרמוסט. מנקוביץ' פרש ומייבאום לקח על עצמו לכתוב גרסה שנייה לתסריט, שתתאים יותר לרומן. בסופו של דבר הוסר שמו של מנקוביץ' מהקרדיטים. ג'והנה הארווד ומחבר המותחנים ברקלי מאתר עבדו אז על התסריט של מייבאום. טרנס יאנג אמר שהארווד עזרה להתאים יותר אלמנטים לדמות בריטית. הארווד טענה שתסריטיה ל"ד"ר נו" ול"מרוסיה באהבה" עקבו מקרוב אחר הרומנים של פלמינג.

במהלך ההיסטוריה ארוכת השנים של הסדרה נשארו רק מעטים מהסרטים בה נאמנים באופן מהותי לחומר המקור שלהם; ל"ד"ר נו" יש קווי דמיון רבים לרומן והוא עוקב אחר העלילה הבסיסית שלו, אבל יש בו כמה השמטות בולטות. אלמנטים עיקריים מהרומן שחסרים בסרט כוללים את מאבקו של בונד עם דיונון ענק והבריחה מהמתחם של ד"ר נו בעגלת ביצות (אנ') המחופשת לדרקון - למרות שהסרט השתמש בזה כהשראה מאחורי טנק הלהביור המחופש לדרקון שרודף אחרי בונד, האני וקוורל בביצה. אלמנטים של הרומן ששונו באופן משמעותי עבור הסרט כוללים שימוש בטרנטולה (שאינה ארסית) במקום נדל; המתחם הסודי של ד"ר נו מחופש למכרה בוקסיט במקום מחצבת גואנו; מזימתו של ד"ר נו לשבש את שיגורי החלל של נאס"א מקייפ קנוורל באמצעות קרן רדיו במקום לשבש את ניסויי הטילים של ארצות הברית באי טרקס; שיטת הריגתו של ד"ר נו על ידי הפלתו לבריכת המים בכור במקום קבורתו מתחת למגלש של גואנו, והכנסתו של הארגון ספקטר, ארגון שלא הוצג בספרי ג'יימס בונד עד "כדור הרעם". הצגת השיבושים של ד"ר נו בשיגורי נאס"א נוספה בשל התפיסה שארצות הברית מפגרת אחרי ברית המועצות במרוץ לחלל. בנוסף, למרות שסדרת הסרטים תהיה קשורה למלחמה הקרה, זלצמן וברוקולי הציגו את ספקטר כתחליף לברית המועצות כדי להימנע מלהגיב על המצב הפוליטי הבין-לאומי. רכיבים שנעדרים מהרומן אך נוספו לסרט כוללים את הצגת דמותו של בונד בקזינו, הצגת המאהבת של בונד סילביה טרנץ', סצנת הקרב עם מר ג'ונס, סצנת הקרב עם קוורל והצגתו, הפיתוי של מיס טארו, הצגת בעל בריתו של בונד מה-CIA פליקס לייטר, הצגת שותפו של ד"ר נו לפשע פרופסור דנט ושיטת ההריגה השנויה במחלוקת של ד"ר נו.[18]

לעיתים מכניסים פרקים ברומן הנשמרים בנרטיב המשתנה של הסרט אלמנטים אבסורדיים לעלילתו. בריחתו של בונד מתא מעצרו למשל, שבמקור נחשבה לתחבולה של ד"ר נו כדי לבחון את מיומנותו וסיבולתו של בונד, הופכת לפריצה אותנטית בסרט. עם זאת, לתכונות הנישאות ממסלול המכשולים שעובר בונד ברומן, כמו שטף המים ומשטח הצריבה, אין אזכור הגיוני בתסריט. אי התאמות אלו חזרו על עצמן בסרטים הבאים בסדרה.[18]

ליהוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס בונד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שון קונרי, שנבחר לגלם את ג'יימס בונד בסרט

בתחילה ביקשו ברוקולי וזלצמן מקרי גרנט לגלם את ג'יימס בונד, אך הרעיון ירד מהפרק מכיוון שגרנט התחייב לסרט עלילתי אחד בלבד ולא לכמה סרטים.[19] בעקבות זאת החליטו המפיקים לבקש משחקן אחר שיגלם את הדמות. ריצ'רד ג'ונסון טען שהיה הבחירה הראשית של הבמאי טרנס יאנג, אבל הוא דחה את ההצעה משום שכבר היה לו חוזה עם מטרו גולדווין מאייר.[20] שחקנים נוספים שקיבלו את ההצעה היו פטריק מקגוהן,[21] דייוויד ניבן (שמאוחר יותר יככב ב"קזינו רויאל")[22] ורוד טיילור.[23]

ישנם מספר טענות אפוקריפיות לגבי מי איאן פלמינג רצה אישית שיגלם את הדמות. לפי הדיווחים פלמינג העדיף את השחקן ריצ'רד טוד.[24] בנו החורג של פלמינג, פול מורגן, טוען שאביו העדיף את אדוארד אנדרדאון (אנ').[25] באוטוביוגרפיה שלו טען ברוקולי שרוג'ר מור נשקל כבר אז כשחקן פוטנציאלי שיגלם את הדמות, אבל הוא נחשב "צעיר מדי, אולי בעל גוון יפה מדי".[26] באוטוביוגרפיה של מור הוא טען שמעולם לא פנו אליו לגלם את דמותו של בונד עד 1972, עבור "חיה ותן למות".[27]

בסופו של דבר פנו המפיקים אל שון קונרי בן ה-31 שיגלם את הדמות לחמישה סרטים. לעיתים קרובות נטען שקונרי זכה בתפקיד לאחר שניצח בתחרות שנערכה כדי "למצוא את ג'יימס בונד". על אף שהטענה אינה נכונה, התחרות עצמה אכן נערכה ושישה פיינליסטים נבחרו ונבדקו על ידי ברוקולי, זלצמן ופלמינג. הזוכה בתחרות היה דוגמן בן 28 בשם פיטר אנתוני, שלפי ברוקולי היה בעל איכות כמו זו של גרגורי פק, אולם אנתוני לא הצליח להתמודד עם התפקיד.[28] לאחר שיצא מפגישה אליה הוזמן כדי לפגוש את ברוקולי וזלצמן, הבחינו האחרונים בהליכתו של קונרי אל מכוניתו והסכימו ללא כחל וסרק שהוא האדם המתאים לגלם את הדמות.[29] לאחר הבחירה בקונרי הכיר לו טרנס יאנג את המסעדות המפוארות, בתי הקזינו והנשים בלונדון. ליהוקו של קונרי לתפקיד הוכרז ב-3 בנובמבר 1961.[30]

בתחילה לא היה פלמינג מרוצה מבחירתו של קונרי לתפקיד, אך לאחר שבכורת הסרט נחלה הצלחה רבה שינה את עמדתו לטובה.[31]

קונרי תפס את תפקידו ברצינות וכמעט נהרג בסצנת מרדף מכוניות.[32]

צוות השחקנים המשני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ולי כריסטי נחשבה לשחקנית אפשרית שתגלם את נערת הבונד הראשונה, האני ריידר, אך הרעיון נזנח מכיוון שהמפיקים חשו שהיא איננה חושנית מספיק.[33] מרטין בסוויק נדחתה גם היא בשל חוסר ניסיונה כשחקנית וגבריאלה ליקודי נדחתה בשל היותה צעירה מדי. שבועיים בלבד לפני תחילת צילומי הסרט נבחרה אורסולה אנדרס לגלם את דמותה של ריידר לאחר שהמפיקים ראו תמונה שלה שצולמה על ידי בעלה של אנדרס דאז, ג'ון דרק (אנ'). קירק דאגלס שכנע את אנדרס להיענות בחיוב להצעה לגילום הדמות במהלך מסיבה שערך דרק.[34] עקב מבטאה הגרמני הכבד של אנדרס, דובבו המפיקים את דמותה. קול דיבורה דובב על ידי ניקי ואן דר זיל וקול שירתה על ידי דיאנה קופלנד (אנ'). איאן פלמינג רצה שחברו נואל קאוורד יגלם את דמותו של האנטגוניסט הראשי בסרט, יוליוס נו, אך קאוורד השיב להצעה: "לא! לא! לא!".[35] פלמינג חשב שבן דודו החורג, כריסטופר לי, יהיה מועמד טוב לגילום הדמות, אם כי בעת שפלמינג התכוון להציע אותו למפיקים, הם כבר בחרו בג'וזף ויסמן לגלם את הדמות.[36] הארי זלצמן בחר בוויסמן בזכות הופעתו בסרט "סיפור בלשי" משנת 1951 והוא אופר באיפור מיוחד כדי לעורר את המורשת הסינית של הדמות. השחקן השוודי מקס פון סידוב קיבל גם הוא הצעה לגלם את הדמות, אך דחה אותה. מאוחר יותר גילם את דמותו של ארנסט סטאברו בלופלד ב"לעולם אל תאמר לעולם לא".[37]

ג'ק לורד נבחר לגלם את דמותו של פליקס לייטר, על אף שדמותו לא מופיעה ברומן. זו הייתה הופעתו היחידה של לורד בתור לייטר, שכן הוא ביקש העלאה בשכרו וחיוב טוב יותר כדי לחזור לגלם את לייטר ב"גולדפינגר", אז הוחלף בידי סס לינדר.[38]

צוות השחקנים כלל גם מספר שחקנים שיהפכו בעתיד לעמודי התווך של הסרטים העתידיים, דוגמת ברנארד לי, שגילם את M במשך עשרה סרטים נוספים בסדרה, ולואיס מקסוול, שגילמה את מזכירתו של M מיס מאניפני בארבעה עשר סרטים בסדרה.[39] מקסוול קיבלה את התפקיד לאחר שהחלה לחפש תפקידים בקולנוע כדי לפרנס את משפחתה כאשר בעלה פיטר מאריוט לקה בהתקף לב חמור והיה שרוי בסכנת מוות.[40] לי נבחר בשל היותו "דמות אב טיפוסית" ומקסוול לאחר שפלמינג חשב שהיא מתאימה לתיאור שלו את מיס מאניפני. למקסוול הוצע בתחילה לבחור בין התפקיד של מיס מאניפני לבין זה של סילביה טרנץ', והיא בחרה במיס מאניפני מכיוון שלדעתה התפקיד של טרנץ', שכלל הופעה בלבוש לא צנוע ומיני מדי.[41] יוניס גייסון לוהקה לתפקיד סילביה טרנץ' ותוכנן שהדמות תהיה בת זוגו של בונד לאורך שישה סרטים, על אף שהופיעה רק בסרט זה ובזה שבא אחריו, "מרוסיה באהבה". את התפקיד העניק לה הבמאי טרנס יאנג, שעבד איתה בסרט קודם שביים והציע לה את התפקיד. יאנג אמר לה "את תמיד מביאה לי מזל בסרטים שלי",[42] אם כי סיבה נוספת לליהוקה לתפקיד הייתה דמותה החושנית. תפקיד אחד שלא ניתן לשחקן עתידי קבוע היה מייג'ור בוטרויד, ראש ענף Q, שניתן לפיטר ברטון. ברטון לא יכל לגלם את הדמות בסרט הבא, "מרוסיה באהבה", והוא הוחלף על ידי דזמונד לואלין.[43]

אנתוני דוסון, שגילם את דמותו של פרופסור דנט, פגש את טרנס יאנג בעת שעבד כשחקן תיאטרון בלונדון, אבל עד לצילומי הסרט עבד כטייס וכמרסס אווירי בג'מייקה. בהמשף גילם דוסון גם את דמותו של ארנסט סטאברו בלופלד, ראש ארגון ספקטר, בסרטים "מרוסיה באהבה" ו"כדור הרעם", אף על פי שפניו מעולם לא נראו בסרטים וקולו דובב על ידי השחקן האוסטרי אריך פולמן (אנ'), שלא קיבל על כך קרדיט.[44][45] זנה מרשל, שגילמה את דמותה של מיס טארו, נמשכה בעיקר על ידי האלמנטים ההומוריסטיים של התסריט,[46] ותיארה את דמותה כ"אישה פתיינית קטנה ומושכת, ובו בזמן הייתי מרגלת, אישה רעה".[47] התפקיד נועד במקור למרגריט לווארס, מיס ג'מייקה (אנ') לשנת 1961 שעבדה בנמל התעופה בקינגסטון, אך היא דחתה אותו בשל דרישותיו.

צילום הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסוף הבוקסיט ששימש כבסיסו של ד"ר נו בסרט

הסרט מתרחש בלונדון, ג'מייקה ובקראב קי, אי בדיוני ליד ג'מייקה. שלב הצילומים החל בנמל התעופה פליסדוס בקינגסטון ב-16 בינואר 1962.[48] הצילומים נערכו גם כמה מטרים מאחוזתו של פלמינג, גולדן איי,[49] והוא צפה בקביעות בצילומי הסרט עם חבריו. צילומי הלוקיישן נערכו בעיקר באוראקבסה (אנ') וסצנות נוספות צולמו ברצועת פליסדו ובפורט רויאל שבסנט אנדרו (אנ').[50] ב-21 בפברואר עזב צוות ההפקה את ג'מייקה עקב שינוי במזג האוויר. חמישה ימים לאחר מכן החלו הצילומים באולפני פינווד שבבקינגהאמשייר, אנגליה, עם סטים שעוצבו על ידי קן אדם (אנ'), שכללו את בסיסו של ד"ר נו, תעלת האוורור וחלקו הפנימי של מטה ה-MI6. התקציב הראשוני של אדם עבור הסרט כולו היה רק 14,500 ליש"ט (390,728 ליש"ט במונחים של שנת 2023), אבל המפיקים השתכנעו לתת לו עוד 6,000 ליש"ט נוספים מכספם.[51]

ב-30 במרץ 1962, לאחר 58 ימי צילום, הושלם שלב הצילומים העיקרי.[52]

הסצנה שבה מטפסת טרנטולה על גופו של בונד צולמה בתחילה על ידי הצמדת מיטה לקיר שמעליה הונח שון קונרי, כשמגן זכוכית מפריד בינו לבין הטרנטולה. יאנג לא אהב את התוצאות הסופיות ועל כן שולבו הסצנות בצילומים חדשים שבהם הטרנטולה מטפסת על גופו של הפעלולן בוב סימונס (אנ').[53] סימונס, שלא קיבל על כך קרדיט בסרט, אמר כי הסצנה הייתה הפעלול המפחיד ביותר שביצע אי פעם.[54] סצנה אחרת אמורה הייתה להציג את האני ריידר קשורה ומותקפת על ידי סרטנים, אך מכיוון שהם נשלחו קפואים מהאיים הקריביים הם זזו באיטיות במהלך הצילומים והסצנה שונתה. סימונס שימש גם ככוריאוגרף הקרב של הסרט, כשהוא משתמש בסגנון לחימה מחוספס. הסצנות האלימות בסרט זה, שכללו גם את בונד יורה בדנט בעזרת אקדחו (עליו הורכב משתיק קול), גרמה למפיקים לעבד את הסרט על מנת שיקבל דירוג "A" מהמועצה הבריטית לסיווג סרטים (אנ') - המאפשר לקטינים לצפות בסרט בליווי מבוגר.[55]

כשבונד נמצא בדרכו לארוחת הערב עם ד"ר נו הוא נדהם לראות את דיוקן הדוכס מוולינגטון של גויה. הציור נגנב מהגלריה הלאומית בלונדון על ידי גנב חובב בן 60, מעט לפני תחילת הצילומים.[56] קן אדם יצר קשר עם הגלריה הלאומית בלונדון כדי להשיג שקופית של הדיוקן וצייר עותק שלו במהלך סוף השבוע, לפני שהצילומים החלו ביום שני הבא.[15]

עורך הסרט פיטר האנט השתמש בשיטת עריכה חדשנית, שעשתה שימוש נרחב בחיתוכים מהירים, בתנועה מהירה ואפקטים קוליים מוגזמים בסצנות האקשן. האנט אמר שכוונתו הייתה "לזוז מהר ולדחוף אותו לאורך כל הזמן, תוך מתן סגנון מסוים",[57] והוסיף כי הדבר יעזור לצופי הסרט לא להבחין בבעיות בכתיבה. כשמעצב כתוביות הפתיחה, מוריס בינדר (אנ'), יצר אותן, היה לו רעיון לקטע הקדמה שהופיע מאז בכל הסרטים הבאים בסדרה, רצף קנה האקדח (אנ'). הרצף צולם בספיה (אנ') על ידי הצבת מצלמת חור סיכה בתוך קנה אקדח שקוטרו 0.38, כשבוב סימונס מגלם את ג'יימס בונד.[53] בינדר עיצב גם כתוביות פתיחה ראשיות מסוגננות במיוחד, שחזרו על עצמן בסרטים הבאים בסדרה (של חברת איון הפקות).[58] תקציבו של בינדר להפקת כתוביות הפתיחה היה 2,000 ליש"ט (53,894 ליש"ט במונחים של 2023).

פסקול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוקולי אהב את עבודתו של המלחין מונטי נורמן בעולם התיאטרון, ולפיכך עליו הוטלה המלאכה ליצור את פסקול הסרט.[59] נורמן הסכים ליצור את פסקול הסרט רק לאחר שזלצמן התיר לו לנסוע יחד עם צוות ההפקה לג'מייקה. הקומפוזיציה המפורסמת ביותר בו היא שיר הנושא של הסרט, המושמע בעת רצף קנה האקדח ובעת כתוביות הפתיחה. ג'ון בארי, שלימים יפיק את הפסקולים לאחד עשר הסרטים הבאים, עיבד את שיר הנושא, אך לא קיבל על כך קרדיט. לא אחת נטען כי בארי, ולא נורמן, הוא זה שהלחין את שיר הנושא. טיעון זה היה נושא לשני תיקים משפטיים, שהאחרון בהם נידון ב-2001, ונקבע כי נורמן הוא המלחין.[60] שיר הנושא תואר על ידי דייוויד ארנולד, שיצר את הפסקולים של חמישה סרטים בסדרה, כ"מייצג כל דבר בדמות [ג'יימס בונד] שהיית רוצה: זה [שיר הנושא] היה שחצני, מטורף, בטוח, אפל, מסוכן, מרמז, ארוטי, בלתי ניתן לעצירה. והוא עשה את זה בתוך שתי דקות."[61]

המוזיקה לסצנת הפתיחה של הסרט היא גרסת קליפסו לשיר הילדים "Three Blind Mice (אנ')", המכילה מילים חדשות המשקפות את כוונותיהם של שלושת המתנקשים בג'ון סטרנגווייז שגויסו על ידי ד"ר נו.[59] שירים בולטים נוספים הם "Jump Up"[62] והקליפסו הג'מייקני המסורתי "Under the Mango Tree", המבוצע על ידי דיאנה קופלנד (אז אשתו של נורמן), שדיבבה את קול שירתה של האני ריידר.[59] הלהקה ביירון לי והדרקונארים (אנ') הופיעה בסרט כשביצעה את השיר "Jump Up". אלבום הפסקול המקורי הופץ על ידי חברת התקליטים של יונייטד ארטיסטס (אנ') בשנת 1963, וכן מספר גרסאות כיסוי של שיר הנושא של הסרט הופצו על ידי חברת קולומביה רקורדס.[63] סינגל משיר הנושא של הסרט נכנס למצעד הסינגלים הבריטי בשנת 1962 והגיע למיקום שיא (13) והחזיק בו במשך אחד עשר שבועות.[64] ארנסט רנגלין וקרלוס מלקולם (אנ'), שהיו שותפים ליצירת הפסקול, תבעו את איון הפקות בגין שכרי טרחה שלא שולמו. שני המקרים הסתיימו בפשרה ושנה לאחר מכן הופיעו מלקולם ולהקתו בבכורת הסרט בקינגסטון.[65]

הפצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קדימון הסרט המקורי

כבר בסוף 1961 החלו אולפני יונייטד ארטיסטס לקדם קמפיין שיווקי לקראת הסרט, והפצת דמותו של בונד באמריקה הצפונית. העיתונים שיווקו מארז של ספרי ג'יימס בונד, וכן חוברת המפרטת על דמותו של בונד ותמונה של אורסולה אנדרס. איון הפקות ויונייטד ארטיסטס עשו עסקאות רישוי שכללו קשרי מסחר עם חברות משקאות, טבק, בגדי גברים ומכוניות. הקמפיין התמקד גם בשמו של איאן פלמינג בשל הצלחתם המעטה של הספרים. לאחר שהסרט הצליח באירופה ערכו שון קונרי וטרנס יאנג סיור חוצה מדינות בארצות הברית במרץ 1963, שכלל הקרנות מוקדמות של הסרט ומסיבות עיתונאים. שיאו של המסע היה בכורה של הסרט בקינגסטון (שם צולם רוב הסרט), שסוקרה על ידי כלי תקשורת רבים.[66] חלק מהקמפיין הדגיש את המשיכה המינית של הסרט, עם יצירות האמנות של כרזתו, שעוצבה על ידי מיטשל הוקס (אנ'), שבהן נראה קונרי כשמאחוריו ארבע נשים בלבוש מינימלי.[67] הקמפיין כלל גם את הסמליל של ג'יימס בונד שעיצב ג'וזף קארוף (אנ').[68]

בכורת הסרט נערכה ב-5 באוקטובר 1962 בביתן לונדון, ושלושה ימים אחר כך הוא כבר הוקרן בכל רחבי הממלכה המאוחדת. הסרט הופץ לשאר הממלכה המאוחדת בשלושת הימים שלאחר מכן. הבכורה באמריקה הצפונית נערכה ב-8 במאי 1963 בכ-450 בתי קולנוע במערב התיכון ובדרום-מערב ארצות הברית. ב-29 במאי הגיע הסרט לניו יורק וללוס אנג'לס.[69]

קבלה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם יציאת הסרט לאקרנים הוא קיבל תגובות מעורבות. מגזין "טיים" כינה את בונד "נבל אידיוטי" ו"מרשמלו גדול ושעיר" ש"כמעט תמיד מצליח להיראות טיפשי במקצת".[70] סטנלי קאופמן מה"ניו ריפבליק" כתב כי הוא לא אהב את הופעתו של קונרי בסרט ואת הרומנים של פלמינג. הסרט ספג גינויים מצד קריית הוותיקן בגלל אכזריותו של בונד והתוכן המיני בסרט,[71] בעוד הקרמלין טען כי "בונד הוא התגלמות הרוע הקפיטליסטי". שתי הביקורות העלו את המודעות לסרט בקרב הקהל.[72] עם זאת, לאונרד מוסלי מה"דיילי אקספרס" כתב כי ""ד"ר נו" כיפי לאורך כל הדרך, ואפילו המין אינו מזיק". מבקר הקולנוע של "הגרדיאן" אמר כי הסרט הוא "מותחן מסודר וסוחף".

בשנים שלאחר יציאתו של הסרט לאקרנים הוא החל לצבור פופולריות. ב-1999 דורג במקום ה-41 ברשימת 100 הסרטים הבריטיים המובילים של מכון הסרטים הבריטי.[73] ברשימת "מאה שנים... מאה גיבורים ונבלים" של מכון הסרטים האמריקאי, הגיע ג'יימס בונד למקום השלישי. הוא הגיע גם למקום ה-11 ברשימה דומה של המגזין "אמפייר".[74]

באתר Rotten Tomatoes מחזיק הסרט בדירוג של 95% על סמך 61 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 7.8/10. הקונצנזוס הביקורתי של האתר אומר: "עם שפע מההומור, האקשן והריגושים האסקפיסטיים שהסדרה הייתה ידועה בהם, ד"ר נו פותח את זיכיון ג'יימס בונד בסטייל."[75]

בממלכה המאוחדת הוקרן הסרט ב-168 בתי קולנוע, הכניס 840,000 דולר תוך שבועיים[76] והפך לסרט החמישי הרווחי ביותר בממלכה המאוחדת והצליח מסחרית גם בשאר אירופה. הסרט גרף 6 מיליון דולר באירופה, מה שהפך אותו להצלחה כלכלית. הרווח הכולל של ד"ר נו בכל העולם עמד על 59.6 מיליון דולר.[77] IGN הגדיר אותו כסרט השישי הטוב ביותר אי פעם מסדרת סרטי ג'יימס בונד,[78] "אנטרטיינמנט ויקלי" מיקם אותו במקום השביעי[79] ונורמן וילנר מ-Msn במקום ה-12.[80] נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, שהעריץ את ספרי ג'יימס בונד,[81] ביקש לערוך הקרנה פרטית של הסרט בבית הלבן, ואכן כך היה.[82]

בשנת 2003 הגיעה הסצנה שבה מגיחה האני ריידר מהים בביקיני (אנ') לראש רשימת "מאה הסצנות הסקסיות ביותר בתולדות הקולנוע" של ערוץ 4.[83] שנתיים קודם לכן, ב-2001, נמכר הביקיני במכירה פומבית תמורת 61,500 דולר.[84] "אנטרטיינמנט ויקלי" ו-IGN דירגו את ריידר במקום הראשון בדירוג עשר נערות הבונד.[85][86]

הצגתו של ג'יימס בונד בסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של ג'יימס בונד הוצגה בסצנה שבה מתרחש משחק פוקר במועדון לילה, שבו השתתפה גם סילביה טרנץ'. הצגתו של בונד במועדון הלילה היוקרתי מבוססת על ההצגה של בונד ברומן הראשון של פלמינג, "קזינו רויאל".[87] פלמינג בחר דווקא במועדון הלילה מכיוון ש"מיומנות בהימורים וידע כיצד להתנהג בקזינו נתפסו כתכונות של ג'נטלמן". במהלך המשחק שואלת טרנץ' את בונד מה שמו, והוא עונה "בונד, ג'יימס בונד". בעת שקונרי אומר שורה זו מתנגן ברקע שיר הנושא של הסרט "ויוצר קישור בל יימחה בין מוזיקה לדמות." בסצנה זו מתוארות "איכויות של כוח, פעולה, תגובה, אלימות - והמהמר האלגנטי והמעט אכזרי הזה עם הלעג התמוה שאנו רואים לפנינו, שעונה לאישה כשהיא טובה ומוכנה".[88]

לאחר עליית הסרט לאקרנים הפך הציטוט "בונד, ג'יימס בונד" לאמרת כנף שנכנסה ללקסיקון התרבות הפופולרית המערבית. בשנת 2001 נבחר הציטוט ל"אמירה האהובה ביותר בקולנוע" על צופי הקולנוע הבריטיים.[89]

עיבוד הקומיקס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1962 התפרסם בבריטניה עיבוד קומיקס לסרט שכתב נורמן ג'יי נודל, כחלק מסדרת האנתולוגיה "Classics Illustrated (אנ')". מאוחר יותר, בינואר 1963 הוא הודפס מחדש בארצות הברית על ידי DC קומיקס כחלק מסדרת האנתולוגיה "Showcase (אנ')". זו הייתה הופעתו הראשונה של ג'יימס בונד בחוברת קומיקס אמריקאית ואחת מחוברות הקומיקס הראשונות שצונזרו על רקע גזעני.[90]

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ד"ר נו" היה הראשון מבין 25 סרטי ג'יימס בונד שהופקו על ידי איון הפקות, שהכניסו יותר מ-5 מיליארד דולר, והיא אחת מסדרות הסרטים הרווחיות ביותר אי פעם. ההערכה היא שמאז יציאתו של "ד"ר נו" לאקרנים ראתה רבע מאוכלוסיית כדור הארץ לפחות סרט אחד של ג'יימס בונד.[82] "ד"ר נו" השיק גם ז'אנר מצליח של סרטי ריגול שזכה לשגשוג בשנות ה-60.[91] איגוד מפיצי הסרטים בבריטניה קבע שאי אפשר להפריז בחשיבותו של הסרט לתעשיית הקולנוע הבריטית, שכן הוא, ויתר הסרטים בסדרה, "מהווים את עמוד השדרה של התעשייה".[92]

סדרת הטלוויזיה "The Man from U.N.C.L.E (אנ')" שהופקה ושודרה ב-NBC, נחשבת ל"חיקוי הטלוויזיוני הראשון" של ג'יימס בונד.[93] סגנון סרטי ג'יימס בונד, שמקורו בעיקר ממעצב ההפקה של "ד"ר נו" קן אדם, הוא אחד מסימני ההיכר של סדרת הסרטים, ואת השפעת עבודתו של אדם על המאורה של ד"ר נו ניתן לראות בסרט אחר שהיה שותף להפקתו, "דוקטור סטריינג'לאב".[94]

כסרט הראשון בסדרה, מספר מרכיבים ב"ד"ר נו" תרמו לסרטים הבאים בסדרה, כולל שיר הנושא ורצף קנה האקדח, שכולם הופיעו בהם. מאפיינים אלה הופיעו גם בסרטי חיקוי, שעלו לאקרנים זמן קצר יחסית לאחר "ד"ר נו", כשהסרט "Carry On Spying (אנ')" משנת 1964 מציג את הנבל ד"ר קרואו מתגבר על ידי מספר סוכנים ובכללם צ'רלי בינד ודפני האניבוט.[95]

מכירות הרומנים של ג'יימס בונד מאת איאן פלמינג עלו בחדות לאחר עלייתו של "ד"ר נו" ושל הסרטים הבאים לאקרנים. בשבעת החודשים שלאחר הפצת הסרט נמכרו 1.5 מיליון עותקים של הרומן.[96] מספר המכירות ברחבי העולם צבר תאוצה לאורך שנות ה-60 כאשר "ד"ר נו" ושני הסרטים הבאים בסדרה - "מרוסיה באהבה" ו"גולדפינגר" - יצאו לאקרנים: ב-1961 נמכרו 500,000 עותקים של הספרים. המספר עלה לשישה מיליון ב-1964 ולשבעה מיליון ב-1965. בין השנים 1962 עד 1967 נמכרו בסך הכל כמעט 22.8 מיליון עותקים של הספרים.[97]

הסרט השפיע על אופנת הנשים, כאשר הביקיני שלבשה אורסולה אנדרס בסרט "לא גרם רק למכירות של בגדי ים בעלי שני חלקים להרקיע שחקים, הוא גם הפך את אנדרס לידוענית בין-לאומית".[98] אנדרס עצמה הודתה ש"הביקיני הפך אותי להצלחה. עקב השתתפותי ב"ד"ר נו" קיבלתי את החופש לבחור בתפקידים עתידיים [בקולנוע] ולהיות עצמאית מבחינה כלכלית".[99] נטען כי השימוש בבגדי ים בסרט הוביל ל"השפעה הגדולה ביותר על ההיסטוריה של הביקיני".[98]

יום ג'יימס בונד העולמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2012 קבעה איון הפקות את 5 באוקטובר 2012 כ"יום ג'יימס בונד העולמי", חמישים שנה לאחר עליית "ד"ר נו" לאקרנים.[100] במסגרת היום נערכו אירועים מיוחדים דוגמת פסטיבל סרטים שבו הוקרנו סרטי ג'יימס בונד, סרט תיעודי על סדרת הסרטים, מכירה פומבית מקוונת למען צדקה ואירועים נוספים שנערכו במוזיאון לאמנות מודרנית ובפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו.[101] קונצרט מוזיקה חגיגי נערך בלוס אנג'לס, במקביל לאירועים בניו יורק.[102] ביום יציאתו לאור של "Skyfall", שיר הנושא של סרט ג'יימס בונד מ-2012 בעל אותו השם; יצא השיר לאור בשעה 0:07 (שעון הממלכה המאוחדת).[103]

אזכורים בטלוויזיה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ד"ר נו בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Llewella Chapman, "'They wanted a bigger, more ambitious film': Film Finances and the American 'Runaways' That Ran Away", Journal of British Cinema and Television 18, 2021, עמ' 176–197 doi: 10.3366/jbctv.2021.0565
  2. ^ James Chapman, The Money Behind the Screen: A History of British Film Finance, 1945–1985, Edinburgh University Press, 2022, p. 360.
  3. ^ Dr. No (1962) – Cast, Screenonline
  4. ^ 1 2 Actress Diana Coupland dies at 74, BBC News, ‏10 בנובמבר 2006
  5. ^ Time Out - The Guns of James Bond, BBC, ‏13 בספטמבר 2019
  6. ^ מילטון ריד, באתר Spy Movie Navigator
  7. ^ Field & Chowdhury 2015, pp. 24–25.
  8. ^ Field & Chowdhury 2015, pp. 38–39.
  9. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 13.
  10. ^ David Parkinson, "Broccoli, Albert Romolo (1909–1996)", Oxford Dictionary of National Biography, ינואר 2011 doi: 10.1093/ref:odnb/63151
  11. ^ Cork & Scivally 2002, p. 29.
  12. ^ Field & Chowdhury 2015, pp. 57–58.
  13. ^ ריאיון עם ואל גסט, באתר BFI, ‏29 ביולי 2011
  14. ^ Inside Dr No, סרטון באתר יוטיוב
  15. ^ 1 2 Johnny Dee, Licensed to drill, The Guardian, ‏17 בספטמבר 2005
  16. ^ Cork & Scivally 2002, p. 38.
  17. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 56.
  18. ^ 1 2 Smith 2002, p. 19.
  19. ^ Amanda Holpuch, How Cary Grant nearly made Global James Bond Day an American affair, The Guardian, ‏5 באוקטובר 2012
  20. ^ ריאיון עם ריצ'רד ג'ונסון, באתר Cinema Retro, ‏23 בספטמבר 2011
  21. ^ Dennis Barker, Obituary: Patrick McGoohan, The Guardian, ‏14 בינואר 2009
  22. ^ Liam Gaughan, Ian Fleming's Ideal Actor for James Bond Played Him in a Parody, Collider, ‏22 במרץ 2024
  23. ^ Rod Taylor, the Hollywood star, who never forgot he was an Aussie, The Sydney Morning Herald, ‏13 בינואר 2015
  24. ^ Richard Todd, Obituary, The Daily Telegraph, ‏4 בדצמבר 2009
  25. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 59.
  26. ^ Jonathan Wells, The true story of how Sean Connery became James Bond, Gentleman's Journal, ‏2 בנובמבר 2020
  27. ^ Moore 2008, p. 173.
  28. ^ Cork & Scivally 2002, p. 31.
  29. ^ Bray 2010, p. 74.
  30. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 62.
  31. ^ Todd Van Luling, 8 Things You Didn't Know About James Bond, HuffPost UK, ‏27 בנובמבר 2014
  32. ^ Lindsey Clouse, Sean Connery Nearly Died Filming ‘Dr. No’, Collider, ‏25 בינואר 2024
  33. ^ Lisanti & Paul 2002, p. 36.
  34. ^ Field & Chowdhury 2015, pp. 63–64.
  35. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 16.
  36. ^ The Total Film Interview – Christopher Lee, ‏1 במאי 2005
  37. ^ אבנר שביט‏, האיש שראה הכל: השחקן מקס פון סידוב ("החותם השביעי", "משחקי הכס") הלך לעולמו בגיל 90, באתר וואלה, 9 במרץ 2020
  38. ^ Felix Leiter (Jack Lord), MI6 - The Home Of James Bond
  39. ^ Bond star Lois Maxwell dies at 80, BBC, ‏30 בספטמבר 2007
  40. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 65.
  41. ^ Smith 2002, p. 15.
  42. ^ The first Bond girl Eunice Gayson kicks off Bond 50 Blu-Ray tour, MI6 - The Home Of James Bond, ‏18 בספטמבר 2012
  43. ^ Simpson 2002, p. 83.
  44. ^ From Russia With Love (1963) – Cast, Screenonline
  45. ^ Thunderball (1965) – Cast, Screenonline
  46. ^ Zena Marshall: actress in Dr No, The Times, ‏18 ביולי 2009
  47. ^ Benjamin Lind, Spotlight – Zena Marshall, The Bond Bulletin, ‏30 ביולי 2020
  48. ^ Field & Chowdhury 2015, p. 67.
  49. ^ The Associated Press, Jamaican retreat getting a facelift, Pittsburgh Post-Gazette, ‏14 בפברואר 2007
  50. ^ Howard Campbell, James Bond marathon begins with JA, ‏17 ביוני 2012
  51. ^ G. M. Thomas, Ken Adam and Dr No, Mid-Century Bond, ‏19 במרץ 2023
  52. ^ Rubin 1981, p. 21.
  53. ^ 1 2 Stuntman Royale: Looking back on Bob Simmons, The James Bond International Fan Club
  54. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 17.
  55. ^ Dr. No rated A by the BBFC, British Board of Film Classification, ‏19 באוגוסט 2012
  56. ^ Greatest heists in art history, BBC News, ‏23 באוגוסט 2004
  57. ^ ריאיון עם פיטר האנט, באתר Retrovision, ‏1997
  58. ^ Cork & Scivally 2002, p. 46.
  59. ^ 1 2 3 The James Bond Theme History, באתר של מונטי נורמן, ‏9 במרץ 2008
  60. ^ Bond theme writer wins damages, BBC News, ‏19 במרץ 2001
  61. ^ Jon Burlingame, John Barry invented the spy movie score, Daily Variety, ‏31 באוקטובר 2008
  62. ^ Jump Up, סרטון בערוץ "Byron Lee & The Dragonaires - Topic", באתר יוטיוב (אורך: 02:09)
  63. ^ Music - Dr No, MI6 - The Home Of James Bond
  64. ^ John Barry Seven, Official UK Charts Archive
  65. ^ Burlingame 2012, p. 10.
  66. ^ Lindner 2009, p. 121.
  67. ^ Nourmand 2004, p. 11.
  68. ^ Stephen Rebello, Selling Bond, ‏5 ביולי 1989
  69. ^ Bond Begins In America, MI6 - The Home Of James Bond, ‏8 במאי 2017
  70. ^ Cinema: Hairy Marshmallow, Time, ‏31 במאי 1963
  71. ^ Manohla Dargis, Casino Royale - James Bond - Movies - Review, The New York Times, ‏17 בנובמבר 2006
  72. ^ Pfeiffer & Worrall 1998, p. 21.
  73. ^ Entertainment: Best 100 British films – full list, BBC News, ‏23 בספטמבר 1999
  74. ^ The 100 Greatest Movie Characters: 11. James Bond, Empire
  75. ^ ד"ר נו, באתר Rotten Tomatoes
  76. ^ Chuck Conconi, PERSONALITIES, The Washington Post, ‏2 ביוני 1987
  77. ^ ד"ר נו, באתר The Numbers
  78. ^ James Bond's Top 20, IGN
  79. ^ Benjamin Svetkey and Joshua Rich, Countdown: Ranking the Bond films, Entertainment Weekly, ‏1 בדצמבר 2006
  80. ^ Norman Wilner, Rating the Spy Game, MSN
  81. ^ John F. Kennedy Miscellaneous Information, John F. Kennedy Presidential Library and Museum
  82. ^ 1 2 Klaus Dodds, "Screening Geopolitics: James Bond and the Early Cold War films (1962–1967)", Geopolitics 10, 2005, עמ' 266–289 doi: 10.1080/14650040590946584
  83. ^ Andress scene voted 'most sexy', BBC News, ‏30 בנובמבר 2003
  84. ^ Kathryn Westcott, The bikini: Not a brief affair, BBC News, ‏5 ביוני 2006
  85. ^ Joshua Rich, Bond Girls: The Best and Worst, Entertainment Weekly, ‏8 בינואר 2008
  86. ^ Dave Zdyrko, Top 10 Bond Babes, IGN
  87. ^ Chapman 2007, p. 58.
  88. ^ Comentale, Watt & Willman 2005, p. 45.
  89. ^ James Bond tops motto poll, BBC News, ‏11 ביוני 2001
  90. ^ על החוברת, באתר MI6 - The Home Of James Bond
  91. ^ Smith 2002, p. 21.
  92. ^ British film classics: Dr No, BBC News, ‏21 בפברואר 2003
  93. ^ Rick Worland, "The Man From U.N.C.L.E. and TV espionage in the 1960s", Journal of Popular Film & Television 21, 1994, עמ' 150–162 doi: 10.1080/01956051.1994.9943983
  94. ^ Oliver Wainwright, Dormant volcanoes and working monorails: the grand designs of Ken Adam, master of the Bond-villain lair, The Guardian, ‏16 במרץ 2023
  95. ^ Carry On Spying (1964), Screenonline
  96. ^ Black 2005, p. 96.
  97. ^ Black 2005, p. 97.
  98. ^ 1 2 Pedersen 2004, p. 69.
  99. ^ Will Bennett, Former Bond girl to sell Dr No bikini, The Daily Telegraph, ‏12 בינואר 2001
  100. ^ Alex Billington, EON Announces a Global James Bond Day on October 5th This Year, FirstShowing.net, ‏29 באוגוסט 2012
  101. ^ Rachel Coombes, Global James Bond Day to celebrate 007's 50th anniversary, The Daily Telegraph, ‏30 באוגוסט 2012
  102. ^ Clint O'Connor, The Plain Dealer, Global James Bond Day: The world celebrates 007, The Plain Dealer, ‏5 באוקטובר 2012
  103. ^ Skyfall Official Theme Song News: Release To Coincide With Bond's 50th Anniversary, Eon Productions, ‏1 באוקטובר 2012
  104. ^ זהו זה - ג'יימס בונד 7777, סרטון בערוץ "כאן חינוכית", באתר יוטיוב (אורך: 53:19)


סרטי ג'יימס בונד
שון קונרי ד"ר נו (1962) • מרוסיה באהבה (1963) • גולדפינגר (1964) • כדור הרעם (1965) • אתה חי רק פעמיים (1967) • יהלומים לנצח (1971)
ג'ורג' לייזנבי בשרות הוד מלכותה (1969)
רוג'ר מור חיה ותן למות (1973) • האיש בעל אקדח הזהב (1974) • המרגלת שאהבה אותי (1977) • מונרייקר (1979) • לעינייך בלבד (1981) • אוקטופוסי (1983) • רצח בעיניים (1985)
טימותי דלטון 007 באזור המסוכן (1987) • רישיון להרוג (1989)
פירס ברוסנן גולדן איי (1995) • מחר לנצח (1997) • העולם אינו מספיק (1999) • למות ביום אחר (2002)
דניאל קרייג קזינו רויאל (2006) • קוונטום של נחמה (2008) • סקייפול (2012) • ספקטר (2015) • לא זמן למות (2021)
הפקות לא-רשמיות קזינו רויאל (1967, דייוויד ניבן ואחרים) • לעולם אל תאמר לעולם לא (1983, שון קונרי)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ד%22ר_נו_(סרט)&oldid=39848797"